קהילה
מאי 02, 2021 | זמן קריאה דקה 1

פסיפס של טעמים

שותף על ידי:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin

אחרי 40 שנה החליטו במפעלי ים המלח לשפץ מהיסוד את חדר האוכל של העובדים, אבל קיר פסיפס של האמן לב סירקין נותר עומד במרכזו בשיא הדרו

במשך מספר חודשים מצאו את עצמם עובדי כיל מבלים את ארוחת הצהריים היומית שלהם באוהל גדול שהוקם במיוחד לרגל שיפוץ חדר האוכל של המפעל. אותו שיפוץ, שהיה למעשה בנייה מחדש של המבנה העצום, סבב סביב עבודת הפסיפס של האמן לב סירקין. חדר האוכל שכן במבנה בן למעלה מ-40 שנה, והגיל נתן בו את אותותיו, לכן, הוחלט במפעלי ים המלח לצאת לתהליך של שיפוץ כולל אשר יתרחש סביב עבודת הפסיפס שיצר סירקין, מתוך ההבנה שליצירה הזו יש ערך סימבולי אדיר. בספטמבר האחרון נחנך חדר האוכל החדש בטקס חגיגי, בנוכחות בני משפחתו של סירקין.

איך הכול התחיל?

“אבא היה אמן תושב העיר מוסקבה שהגיע ממשפחה מאוד ציונית”, אומר דני סירקין, בנו של לב סירקין, שהוא עצמו במאי ותסריטאי עטור פרסים. “הוא הצליח ברוסיה, היה באגודת האמנים הרוסית, עשה פרויקטים גדולים, יצר את הפסיפס בלב מוסקבה. אבל הג’וק הציוני נכנס בו ובשנת 1972 עלינו לישראל. החלום שלו היה ליצור יצירות אמנות בנושאים יהודיים, ולכן בכל פסיפס שיצר מופיע פסוק מהתנ”ך. גם בפסיפס בחדר האוכל של כיל הוא שילב פסוקים, כשלקיר אחד הוא קרא ‘וה’ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מן השמיים’ ולשני ‘וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם’.

“היה לו קשה להתבסס בארץ כאמן והחיים זימנו לו את האפשרות ליצור קשר עם מנכ”ל מפעלי ים המלח. הוא הציג לו את העבודות וההנהלה התלהבה. הם בדיוק בנו אז את חדר האוכל והציעו לו לבנות שם את הפסיפס”.

חדר האוכל שכן במבנה בן למעלה מ-40 שנה, והגיל נתן בו את אותותיו, לכן, הוחלט במפעלי ים המלח לצאת לתהליך של שיפוץ כולל אשר יתרחש סביב עבודת הפסיפס שיצר סירקין, מתוך ההבנה שליצירה הזו יש ערך סימבולי אדיר.

המחשבה שמאחורי האמנות

ים המלח הפך למקום האהוב עליו בעולם. צילום: אלכסנדר בלבסקי

אולי יעניין אותך גם:

מבשלות עתיד טוב יותר

לחפש את ההשראה מתחת לאדמה

“אבא שלי אהב להשתמש במוטיבים של ניגודים כמו זכר ונקבה, יום ולילה, אש ומים”, מסביר סירקין הבן. “גם בפסיפס הזה אפשר לראות קיר אחד שמסמל את סדום ועמורה וקיר שני שעוסק בים ובסיפור בריאת העולם. הוא גם אהב מאוד את הרעיון של האדם הפועל, וספציפית את הפועלים העבריים, ממש כמו בסיפורים ששמענו מפעם. לכן, הרעיון היה להציב את הפועל העברי במרכז, בין שני אלמנטים של אש ומים, מתוך המחשבה שמפעלי ים המלח מגלמים בתוכם את שני האלמנטים האלה – טכנולוגיה וים”.

הפסיפס שסירקין יצר עמוס בפרטים קטנים, בבעלי חיים ובאלמנטים שונים מבריאת העולם. “הוא רצה שהעובד שנמצא עשרות שנים במפעל, ויושב יום יום בחדר האוכל, תמיד יוכל לגלות בפסיפס משהו חדש ולשים לב לפרט שלא שם לב אליו בעבר. לכן הוא התעקש על הפרטים הקטנים”, מסביר סירקין.

תהליך היצירה

סירקין הבן, ממשיך לשחזר את תקופת ילדותו: “אני זוכר שהלכתי לסטודיו של אבא שלי, שהיה מבנה ישן ורעוע בשכונת הבוכרים בירושלים, והייתי מסתכל עליו עובד על הפסיפס הזה שעות. עם כלים כמו אזמל וצבט הוא פירק חצי מיליון אבנים והניח אותן אחת אחת על הלוחות”.

שילוב של פסוקים מהתנ”ך. הפסיפס בחדר האוכל

וההשקעה של האמן קיבלה ביטוי רב. כל קיר ביצירת הפסיפס, שבתוכה משולבות כחצי מיליון אבנים, נפרס על פני 20-25 מטר וגובהו כ-3 מטרים. “אבא יצר שני קירות ענקיים ועבד עליהם שלוש שנים”, אומר סירקין. “הוא הקים אותם על לוחות בסטודיו וישב עליהם שעות על גבי שעות מדי יום. כילד לא הבנתי איך הוא מצליח לראות את התמונה הגדולה ואת השליטה שהייתה לו על הלוחות. אני זוכר שהוא נסע למפעלי ים המלח לכמה חודשים, והרכיב אותם במקום. הוא ראה את היצירה הזו כשיא שלו כאמן מוזאיקה”.

לאחר מכן, חזר סירקין האב למקום שוב ושוב. “ים המלח הפך למקום האהוב עליו בעולם. מה שהוא הכי אהב היה לראות את הפועלים אוכלים על רקע העבודות, זה מאוד ריגש אותו. הוא היה חבר של כולם ואהב מאוד להגיע לכאן. גם כשזה הגיע אלינו, הילדים, בכל הזדמנות הוא גרר אותנו לכאן לראות את העבודות, ועכשיו כשפתחו מחדש את חדר האוכל גם אני זכיתי להביא את הילדים שלי לכאן לראות את היצירה”.